קיץ על החוף

האס"ק פה באוויר כבר מהשבוע האחרון של יוני, כשהילדים בגילאי הגן יוצאים לחופש ולהורים הלא-מקומיים אין ברירה אלא לרשום אותם לקייטנות, וכמה שיותר.

דוגרי, גם אחרי כמעט שבע שנים שאני חיה פה, אני עדיין לא מצליחה להבין איך אנשים עובדים כאן בקיץ, כשחופשת הקיץ של ילדים כל כך קטנים נמשכת חודשיים וחצי. להורים השכירים יש עשרים ושלושה ימי חופשה בדיוק כמו בארץ. אז שולחים קצת לקייטנות, יש סבא וסבתא בתמונה, ומה שעוד יש לרוב המשפחות הקטלוניות הוא בית או דירה קטנה, על החוף בקוסטה בראווה או באחד מכפרי ההרים.

כלכלה לא ברורה, השכר פה נמוך, חופשים ללא הרף, ומוסר עבודה שגרם לי לא פעם להחניק שיעול בנימוס מולם. חיים בסרט הייתי ממלמלת לעצמי, הם לא באמת יודעים מה זה מוסר עבודה, והם עוד מגדירים את עצמם Trabajadores ביחס לשאר ספרד, כלומר "אנשי עבודה". אם הם רק היו עובדים יום אחד בישראל...

אנשי עבודה שאני מכירה הם אלה שלוקחים שבועיים חופש חנוקים בסוף אוגוסט כי אין ברירה, וגם לשם הם יוצאים עם הלשון בחוץ, כשסבא וסבתא צמודים כמו בלון חמצן. פה, לדן למשל, יש horario de verano (שעות עבודה של קיץ) מתחילת חודש יולי, במקום לעבוד מ-8:00 עד 17:00, הוא עובד מ-8:00 עד 15:00. הוא מוותר על שעת הפסקת הצהריים שלו, והחברה בתמורה נותנת לו עוד שעה על חשבונה. זה בעצם הפור פליי לאוגוסט המיוחל, שיגיע מוכן, שלא יהיה לו חלילה מעבר חד מדי מ trabajador לאדם חופשי על מלא. מכניסים אותו suavemente ככה... מרוכך יותר, מחויך יותר, עד לחיוך המלא של אוגוסט הנחשק. הוא ואני מגיעים כל יום למשרד עם חולצה קייצית צבעונית קצת יותר מזאת של אתמול, מאפסים את עצמנו כל בוקר מחדש, כי איך באמת אפשר להניע ברבק כשבחוץ חצי מהעיר כבר נסעה לבתי הנופש שלה בקוסטה.

אז גם אנחנו, בלי לשים לב, מתחילים להתקפל לנו בחלקת האלוהים הקטנה שלנו בסטודיו. כל אחד אחראי על עציץ אחד שייקח הביתה לחבר שבא להשקות, אחרת כולם ימותו פה במשרד עד השמיני בספטמבר, התאריך המיוחל שבו הילדים סוף סוף חוזרים למסגרות. כבר ציינתי שהם יצאו לחופש בעשרים ביוני?

מפחיד פה באוגוסט. לא רק שאין פה כמעט מזגנים ואתה נמס אל תוך עצמך, העיר הופכת לעיר רפאים. אין איש ברחוב. אפילו מיגל סוגר את הסטודיו לפילאטיס לחודש. את הפילאטיס! לחודש! האם גם מאורח חיים בריא וספורטיבי מומלץ לצאת לחופש? אני שומעת איך עוד בועת זכוכית שהחזקתי בה כאמת מוחלטת מתנפצת בעדינות.

ובמקביל כמה אירוני, אני אפילו לא מצליחה לקבוע פגישת עבודה עם דודי בארץ, כי הוא במרתון של שיפוצי הקיץ.

פעם הרמתי גבה עיקמתי פרצוף, זלזלתי, הגדרתי אותם "הם" ותמיד אמרתי "באוגוסט אין עם מי לדבר." משנה לשנה אני רואה איך באוגוסט שלי גם יש קצת פחות עם מי לדבר... ושנה לאחר מכן עוד קצת פחות...  אני שואפת להגיע לאותו אוגוסט שבו יגידו: "ליאת לא עובדת באוגוסט."  חודש. חודש שלם.

שבפעם הראשונה באמת תהיה לי הפסקה אמיתית. אני והבנים. הפסקה כזאת שיהיה לי זמן לחשוב, להגיע לתובנות. להבין איך להיות עוד יותר טובה, לנוח, לתת זמן, ולא רק לפעול. להתנתק. להיות בחוויה, להיות ברגע, להיות קצת כמוהם. לשאוף, נשימה עמוקה, וגם לנשוף אותה החוצה ולא לשמור אותה חנוקה בבטן.

האם גם אני בסוף אפול למלכודת המנומנמת הזאת? והאם זו בכלל מלכודת או שאולי מה שהכרתי עד היום הייתה המלכודת? האם יש כמה דרכים להגיע לאותה נקודת יעד, ובאותו הזמן?

כולם מסתובבים פה ומאחלים אחד לשני !Feliz verano, כמו אצלנו לפני ראש השנה. ורק עכשיו, כשאני כותבת את זה, אני מבינה,  שהקיץ פה הוא באמת - חג.

קיץ שמח חברים.