רק עכשיו תליתי את המזוזה

כחלק מהפקת הספר שלי ביקרתי ב-Casa Adret, מבנה מהמאה ה־14, מהבתים העתיקים ברובע היהודי של ברצלונה. כזה ששרד את פרעות 1391 ואת מחיקת הקהילה, והמשיך להתקיים תחת זהויות מתחלפות.

היה משהו מיוחד שהרגשתי בדרך לשם, בזמן שצעדתי במובלעת הזאת, בלב רובע תיירותי ומוכר - משהו שהרגיש לי שלנו. מעין מבצר בתוך הטירוף הזה שאנחנו מרגישים בעולם בשנתיים וחצי האחרונות. סמוך לחנות של בית חב"ד, אותיות בעברית, יודאיקה על חלון ראווה מזכוכית - משהו שנתן לי תחושת ביטחון. שאף אחד לא ייעז. אנחנו כאן, זקופים, גם במרכז הכי תיירותי של ברצלונה.

הבניין, שקירותיו ספגו לא רק זמן, אלא גם הסתרה, התאמה ותנועה קדימה, משמש היום כמרכז תרבות, אבל פרט קטן אחד בו תפס אותי במיוחד - המגרעת למזוזה.

תהיתי לעצמי האם הסיבה שלשמה היא נועדה, היא המובנת מאליה. הייתי חייבת לחקור טיפה וגיליתי שלא רק.

בבתים מאבן, עם קירות עבים ופתחים חשופים ללחות, רוח ושמש, הכנסת המזוזה לנישה בתוך האבן וסגירתה בכיסוי עץ הייתה דרך לשמור עליה. כמובן, הסתרה מטעמי ביטחון נוכחת כאן, ובמקביל ניתן לראות בזה גם אינטגרציה אדריכלית - פרט שהפך לחלק אינטגרלי מהקיר.

ואני, לא יכולתי שלא לחשוב על הסיפור הפרטי שלי.

על זה שרק לפני חודש תלינו את המזוזה בסטודיו, כמו בבית - במשקוף הפנימי, אחרי שנתיים שבהן היא הייתה מונחת בנישה נסתרת, מימין לדלת. יש רגעים שבהם מגרעת קטנה חושפת מחשבות עמוקות על זהות, על שייכות, על זמן.