עכשיו זה רשמי

היום במספרה, בזמן שמרכוס צבע לי את השורשים הלבנים, הוא שאל אותי איך מתקדם הספר שאני כותבת.

סיפרתי לו על הספר לפני כמה חודשים ומשהו בזה שהוא זכר גרם לי להתרגש ולחייך חיוך קטן, נינוח כזה, והזכיר לי שכשמספרים על דברים הם מגבירים את התנועה, גם אם היא קטנה. וככל שיותר אנשים יודעים עליה, היא גורמת לי לעשות יותר, לקבל יותר פידבקים ולדייק.

מרכוס רק בן 27, הוא סטודנט למשפטים שמשלים הכנסה במספרה. פתאום, כשהוא שאל אותי את השאלה הזאת, בעודי מול המראה נוכחת יותר מתמיד לפני שהתבגרו, שמתי לב שכמוהן, גם התשובה שלי בוגרת יותר, שלווה יותר, כמו לאח צעיר. ואולי זאת גם העבודה שהייתי צריכה לנסח במילים את המחשבות שלי בצורה קוהרנטית בספרדית.

סיפרתי לו שהספר מתקדם, לאט ובסבלנות, ושתוך כדי אני נהנת לגלות לאן הוא לוקח אותי בצורת הכתיבה שלי, בפורמט שבו הוא ייצא, ובשילוב שבחרתי לעשות בין ספר אדריכלות ועיצוב שמדבר גם על מסע בין תרבות וזהות.

מסע מתל אביב לברצלונה.

זאת אולי הפעם הראשונה בכל שנות חיי, שקשורה גם לגיל שלי וגם לתרבות המקומית שאני מאמצת ממנה שלוות נפש או סבלנות, שאני מאפשרת לעצמי לעשות משהו בזמן שהוא צריך לקרות, ולא רק לפי דדליין עם תאריך יעד לא ריאלי, שכאשר לא עומדים בו בדרך כלל מביא לתחושת שליליות יותר מאשר להתקדמות. 

חשוב לי שתדעו שחלק גדול מהמסע המיוחד הזה שלי, הוא אתם.

שאולי מבלי שאמרתי את זה במפורש, התחלתי להכניס אתכם לעולמי הפרטי ולשתף אתכם בטקסטים שהם חלקים מהספר. הוצאת הדברים אליכם עושה לי טוב כבר ברגע שבו אני לוחצת "שלח את הניוזלטר", ויותר מזה, עושה לי טוב כאשר כל אחד ואחד מכם שמשקיע זמן וקורא את הטקסטים ואפילו משקיע עוד כמה רגעים כדי לכתוב לי.

כל הערה שלכם, שאלה או תגובה, נרשמת בכתב היד שלי על הטיוטה המודפסת שלי, ועוזרת לי לראות, כשאני עדיין ללא עורך ספרותי, איזה חלקים חסרים, מה נגע בכם, והאם המסר שרציתי להעביר במילים עבר כפי שהתכוונתי, או דווקא אחרת.

אז עכשיו אני עושה את זה רשמית, ומשתפת אתכם - אתם חלק ממסע כתיבת הספר שלי!

ויותר מאשמח ואעריך כל תגובה שלכם, חיובית, שלילית או ניטרלית, וגם אם לא, אני רוצה להודות לכם על הזמן שאתם משקיעים בקריאת המילים שלי.

מחר בבוקר אהיה על הטיסה לארץ, והפעם עם כל המשפחה.

אני מגיעה לארץ אחת לכמה חודשים, הודות לעבודה המדהימה שלי וללקוחות שבוחרים בי ובזכותם אני נטענת לפחות לכמה ימים במשפחה שלי ובמדינה שלי.

לעומתי, עופר בעלי, ירדן, מעיין וריף לא היו בארץ שנה וחצי. כל ביקור כזה מרגש כל כך הרבה זמן לפני, הילדים מחכים, סבא וסבתא מחכים, ואולי בעיקר אני. נרגשת להביא את הילדים לסבא וסבתא, ובמקביל כואבת על עוד שנה וחצי שפוספסה ביניהם ומתנחמת בעובדה שלכל בחירה יש טוב ורע.

על טיסות שבוטלו, מפגשים שלא קרו מפאת מציאות השנים האחרונות, אשאיר לפרק הבא.

בינתיים, נמשיך להתמקד בטוב.

תודה גדולה שותפיי למסע, ליאת