מוכר העפרונות

זאת הייתה תקופה עמוסה בעבודה, לא הספקתי את כל מה שרציתי במהלך השבוע, לכן באחד מימי השבת, אחרי שהרגשתי שהשקעתי זמן משפחתי מספק לאותה שבת, איפשרתי לעצמי לצאת למשרד בשבע בערב ולהתחיל סשן עבודה רציף. אין אף אחד במשרד, לא יהיו שיחות חולין, לא יהיו טלפונים, אני אתחיל את השבוע בפור.

אני יושבת במשרד, בעמדה רחבת הידיים שלי, כאשר הפרופיל שלי פונה לרחוב, רואה ונראית דרך דלתות הזכוכית עם מסגרות העץ הלבן. כבר התחיל מעט להחשיך בחוץ, זאת השעה האהובה עליי במשרד, המנורות עם האור החם נותנות אווירה של סטודיו אינטימי, חשוך במקצת. אני שמה מוזיקה בווליום גבוה. זה רק אני, האור והמוזיקה, אני בפלוו של עבודה.

חצי שעה לאחר מכן, כשכבר כמעט חשוך לגמרי, דופק נער על דלת הסטודיו. אני ניגשת לפתוח לו, וכבר מבחינה שהוא אומנם צעיר ממני כנראה בעשרים שנה, אבל גבוה ממני בראש לפחות. הוא מציג את עצמו ומספר שהוא וחבריו עוברים בין חנויות ומציעים למכור עפרונות כדי לעזור לממן את הטיול השנתי מבית הספר. לא עצרתי להתעכב על הסיבה התמוהה שדבר כזה מתרחש בשבת בערב ובאופן יחידני. בעודי מזמינה אותו פנימה, בזמן שאני מפשפשת בארנק לחפש כמה יורו כדי לקנות ממנו את העפרונות ולקרב אותו לעבר הטיול השנתי הנכסף, אני פולטת בתמימותי או בטיפשותי, כמה שזה מרגש לראות ילדים בגילו שיכולים לעסוק בדברים שילדים ראויים לעסוק בהם, כמו טיול שנתי, בעוד שבני הנוער מהמדינה שלי צריכים להתמודד עם דברים אחרים. בכל זאת, אנחנו ב 2024.

הוא בתגובה שאל מאיפה אני, ואני עניתי - איזראל.

בעודי מבטאת את ה-L האחרונה של המילה, הזמן כאילו נמתח, והסלידה שבעיניו התפשטה בהילוך איטי, עד שהרגשתי איך הוא קורע ממני את העור עם העיניים שלו. עיניים יורקות אש וחלחלה, כמו שלא ראיתי בחיי. נחמדות שהתפכה לתיעוב משפיל, כאילו אני לראשונה בחיי לא ליאת, אלא מסה נתעבת, ספק אדם ספק מפלצת. מעולם, אבל מעולם, לא הסתכלו עליי במבט כזה.

הוא מתחיל, ושופך, והוא יודע, אוו כמה הוא יודע. לעיתים יותר ממני, אבל גם הרבה מזה היה מוחו השטוף. הקשבתי, הייתי סבלנית בהתחלה, נתתי את פיצ’ ההסברה שלי, כזה שעוד היה תקף לשנה אל תוך המלחמה, וכמו כן את הסובלנות שיש לי לשני הצדדים, אבל הוא היה חסר רסן, שולף פרטים משחר ההיסטוריה. ואיך אתה ילד, שאני אפילו לא בטוחה אם נולדת בספרד או שאולי גם אתה מהגר כמוני לפי רמת האנגלית היוצאת דופן שלך, שולט ברזי ההיסטוריה של עמים שאינם שלך לפרטי הקונפליקט? מי אתה, ומי שטף את מוחך בצורה כזאת אבסולוטית?

ועם זאת שפני היו לשלום ולשיח, הוא התהדר בתרבות שיחה מאוד מכבדת, אבל לא כזאת שמאפשרת באמת לשמוע או לקבל דעה אחרת. מצאתי את עצמי בתוך המשרד שלי, בשעה שהחשכה כבר שם, בשיח נחרץ ללא פתחי יציאה ודלת סגורה, עם הנער שגבוה ממני בראש, והוא אומנם רק נער ואנחנו בתוך הטריטוריה שלי, אבל לא יכולתי שלא להרגיש מאוימת. לא באותן עשרים דקות, שהרגישו כמו נצח של מסע צלב, ולא בימים שאחרי, בידיעה שהוא יודע שברחוב אווליסטיה ופיחואן 6, בקומת הרחוב, יש סטודיו לעיצוב של יהודייה והשם שלה מתנוסס על הלוגו שחור על גבי לבן בחזית הרחוב. אולי יעשו לי פה ליל בדולח, והאם ההיסטוריה תחזור על עצמה, ואיך בפעם הראשונה כאן, אני באמת, מפחדת.