תאומות לא זהות

שנה אחרי היום ההוא בבית החולים על ההר בברצלונה, שכל מה שייחלתי לבדיקה ההיא זה שיהיה לו דופק. למרות שכבר יש לי ילד בן שנתיים ועשרה חודשים בבית, שההריון שלו היה תקין, בריא וקליל, לפניו היה לי עובר בן שמונה שבועות ללא דופק. תופעה מוכרת ושכיחה הסתבר לי בדיעבד אבל עדיין כזאת ששוברת את תמימותה של אישה שנכנסת להריון לראשונה ולא מעלה בדעתה את הרע מכל. לחוצה וחוששת תיפסתי על כס המלכות, רק רוצה כבר להיות אחרי, ממוקדת במוניטור ולא ממצמצת רואה שם משהו וחושבת שכנראה זה בלבול קל שמהתל בי, שכנראה התמונה עדיין מציגה את רחמה של האישה שנבדקה לפניי ושעוד לא איפסו את המחשב כי אני רואה שם משהו שונה ממה שהכרתי. זה כן היה הרחם שלי, וכן היה משהו שונה, היו בה שני חללים נפרדים. "מאמא - טיינס חמלוס", שמעתי את הרופא אומר בספרדית, אמא - יש לך תאומים, תירגמתי והפנמתי לעצמי בעברית.

איפה עופר ברגע הזה לכל הרוחות?? הוא תקוע מחוץ לדלת, כי בתקופת תור הזהב של הקורונה לא נתנו לנבדקת להיכנס עם מלווה. החיוך הענק שלי זה שכמעט לא רואים את העיניים שלי כשאני מחייכת אותו ומחזק לי קמטי צידי העיניים ועם הצחוק הבלתי נשלט שלי שמלווה אותי כשאני לא באמת מפנימה משהו, לא עזר לי להסביר לו את מה שבדיוק ראו עיניי. הוא חשב שאני מסתלבטת עליו, עד שהייתי צריכה להביא את האחות כדי שתאשר לו שמה שאשתו, שכרגע נראית בעיצומו של טריפ הזיות אומרת, הוא אמת. הרי גם לא היו לי הוכחות, מההתרגשות וההלם ברחתי מהחדר בריצה אליו בלי תדפיסי האולטרסאונד.

שנה אחרי היום ההוא התקשר אליי דור. הוא סיפר לי מי הוא ומאיפה הוא, ואחרי שיחה או שתיים הכריז שיש לי תאומות. רוב הנתונים היבשים זהים: גודל, גיל, מצב, אבל ה DNA שונה, כל אחת תהיה שונה בתכלית. בדיוק כמו מעיין וריף, התאומים שלי. ועדיין, מה שמקשר ביניהן הם הנתונים היבשים שאף אחד לא יוכל לקחת מהן. ברצלונה, שדרת ג'וספ טרדאייס, בניין מספר 119, קומה שבע, דלת מול דלת - לתמיד. לא משנה מה קורה בפנים.

לראשונה אני לוקחת על עצמי אחריות מכופלת. אני לא רק המעצבת, אני גם מנהלת הפרויקט. אחראית לסגירת הקבלן, התקציב, המשא ומתן, ניהול העבודה בשטח, תשלומים, לכסת"ח עבור כולם, אדריכל, ספקים, לתווך את המציאות במקצועיות וגם לשמור על כולם בפני הלקוח גם כשהם כבר מוציאים אותי מדעתי בהתנהלות שלהם. ריקוד כזה שגובה ממני מחיר. אני עוד לא מבינה את זה לעומק בשלב ההוא, כי אני שמחה בכובע החדש. גדלתי מידה בנעליים, אתגרים מחיים אותי. ואת כל התזמורת הזאת אני מנהלת בשפה שרק בשנים האחרונות למדתי, ספרדית. בדיוק כמו בבית, אני שמחה בכובע החדש, גדלתי מידה בנעליים, אתגרים מחיים אותי. ואת כל התזמורת הזאת אני מנהלת בשפה שרק בשנים האחרונות למדתי. שפת האימהות לשלושה מתחת לגיל שלוש.

דירה 7.2 חד משמעית בסטייטמנט שלה, עוטה צבעים כהים, מחוספסת. תעלת מיזוג חשופה צבועה בשחור, קירות אפורים ועם זאת מעוטרים במסגרות מרככות, מטבח שחור עם משטח עץ אגוז חם, מרפסת ענקית כמו הלב הענק של ריף. שלושה חדרי רחצה במנעד גוונים שמתחיל בוורוד, עולה לבורדו, והקטן ביותר בשחור חד וברור, בדיוק כמו במעמקי המים, מגוון הצבעים הם אלו שבונים יחד את השונית.

מולה דירה 7.1 רכה ובהירה. רצפת בטון מוחלק שנכנסת גם לחדרי הרחצה ומטפסת על הקירות, של כל השלושה. האם כזה אתה, מעיין? זורם עם כל חדרי הרחצה שלך באופן זהה? ההפתעות שלך שקטות יותר, פחות צפויות. כמו שאמא תמיד אומרת ללקוחות שלה שבעיצוב "לא חייבים לצעוק כדי שישמעו אותך". אז בחרת שבאחד מחדרי הרחצה נייצר מישור נמוך יותר מתחת לכיור ונעטר אותו בחלוקי נחל. הגוונים דומים, אבל התחושה שמתקבלת שונה. ובחדר רחצה אחר פתחת חלון גדול עם קשת, שקוף לגמרי לחדר השינה. ובמטבח מצאת את המקום שלך לומר שהרצפה אומנם תמשיך בגוונים דומים ובהירים, אבל היא תהיה פסיפס, מארג שהוא לא הרצפה המתבקשת והברורה מאליה למטבח.

יכולתן להיות זהות. זה היה הכי קל לעשות לכן העתק-הדבק לתוכנית, לבחור לכן את אותם החומרים, את אותם הצבעים, זה היה מקל בהזמנות, ברעיונות שהייתי צריכה לייצר, בסט התוכניות וגם בזמני הפגישות. כל כך שמחתי שאתן שונות ומאתגרות אותי, כל אחת בדרכה, מוציאות ממני יצירתיות, שימת לב לפרטים, דיוק, הקשבה. אולי בשלב שדור ואני חיפשנו לכן שם השם כבר היה שם שהרי 7.1 היא ריף ו 7.2 מעיין.

כשהדירות היו מוכנות ודור טס לברצלונה לראות אותן לראשונה הוא אמר שאם הוא היה צריך לבחור באיזו מהן לגור, הוא לא היה יודע מרוב שהוא אוהב את שתיהן.  האם אותו אדם יכול לרצות באותה מידה לגור בדירות כל כך שונות תהיתי לעצמי.

אגב, לדור יש גם אחות תאומה, הוא בטח גם יודע שלא משנה מה קורה בתוך הדירות, הוא והיא תמיד – דלת מול דלת.