אני עומדת להתפוצץ

בדיוק כמו שהרגשתי בתמונה הזאת, יום לפני הלידה, כשארבע כפות רגליים דחפו ובעטו ורק חיפשו את דרכן החוצה.

אני מסתובבת עם בטן מלאה כבר כמה ימים, כמו זבוב כלוא בצנצנת שטס מצד אחד שלה לצד השני. והיא שקופה! כמה ברור אני רואה את זה מולי! כל כך הרבה דברים שאני רוצה לבצע, כי פיצחתי אותם ואני יודעת את הדרך, ברובה, ככה אני חושבת לפחות, והיא לא פשוטה - כשאני הולכת בה לבד. אני צריכה עוד מוטיבציה וגב זקוף בהכנס ל"לא" שיגיע, עם מזרק מוכן לשוט מוטיבציה שאצטרך מיד אחרי כדי להמשיך, והלא הבא שממתין מיד אחריו ברשימה. ברור לי שיגיע גם איזה כן, אבל לא בטוח שהוא יספיק, ואני רוצה את זה, שיאו לא רציתי ככה שנים, זה חייב לצאת כבר, ואסור לי ללכת לאיבוד בדרך. כמה חזקה שלא אהיה מה שיש לי לתת לא בהכרח נחוץ לאחרים, הם חיים יופי טופי בלי. אז איך שומרים על זה לאורך זמן, מבצעים ולא קופאים.

ההיריון הזה ארוך לי מידי, חייבת כבר ללדת.

I’m about to burst.

Exactly like I felt in that photo, the day before giving birth, when four little feet pushed and kicked, just searching for their way out.

I’ve been walking around with a full belly for days, like a fly trapped inside a jar, flying from one side to the other. And it’s transparent. I see it so clearly in front of me. So many things I want to carry out, because I’ve cracked them and I know the way, mostly, or at least I think I do. It is not simple when I walk it alone. I need more motivation and a straight back when I face the “no” that will come, with a syringe ready to inject the motivation I will need right after so I can continue, and then the next “no” already waiting behind it in line. I know a “yes” will come too, but I am not sure it will be enough, and I want this. I have not wanted something like this in years. It has to come out already, and I must not get lost along the way. However strong I may be, what I have to give is not necessarily something others need. They live perfectly well without it. So how do you hold on to it over time, act and not freeze?

This pregnancy is too long for me. I have to give birth already.