יום זיכרון בברצלונה

יום הזיכרון הזה הכה בי יותר מתמיד. אתמול בערב בשבע שלנו שכבר אף אחד לא היה במשרד, אחרי שכבר צרכתי שעתיים לוריד של 99 FM, עם כל הזמרים שהתמלוגים שלהם מרקעי שחקים ביום הזה, פוליקר,אלבשרטיין, עטרי אני חושבת איך אני אוהבת שירי יום הזיכרון, איך תמיד אלו השירים הכי יפים, הכי עצובים, אין פרסומות ברדיו. אבל – טהור, שותה אותו עוד ועוד. מחזיקה את עצמי לא להיכנס לרשתות, לקרוא על עוד סיפור, ועוד חלל, ועוד שביעי באוקטובר, ועוד משפחה שנקרעה, וזה בכלל לא היום שלהם. הם זוכרים כל יום, זה אנחנו שממשיכים בחיינו, עשורים על גבי עשורים. בטוחים שבסוף יהיה טוב, ארץ אוכלת יושביה מכרסם לי בראש כבר שבועות, מדחיקה את המחשבה כועסת על עצמי שאני מרשה לתת מודע שלי בכלל להעלות משפט כזה למודע. שקט שקט! הרחוב ממשיך בשלו ואני מסתתרת, מחפשת פינה במשרד, שלא ניתן לראות אותה מהוטרינה שפונה לרחוב, כי אם אעמוד ככה במשך דקה עם ראש מורכן, לא זזה, לא מראה סימן חיים, בטח יחשבו לאשפז אותי, אני לא אשבור דקה דומייה כדי להגיד להם שהכל בסדר ושימשיכו בדרכם, אני אמשיך לעמוד וזה יראה להם חולני. אז אני במשרד שלי בברצלונה, עם הריצוף של גאודי וקירות עם בריקים אדומים וגלריה מעלי, תחושה הכי ברצלונאית שיש, אבל במשרד סירנה נשמעת בקולי קולות, קולות של ישראל. והיא מהדהדת עולה ויורדת, כמו במתנ"ס באולגה, כמו בבית חיל האוויר בהרצליה, כמו בבית החייל בתל אביב, כמו בכל מקום אחר שעמדתי במשך 31 שנה.

הדיסוננס - הוא שוב כאן.

והוא מגיע גם למחרת בצפירה של 11, אצלנו רק 10, אני חוזרת לפינה מאתמול מתחת לגלריה שלא יראו אותי מהרחוב, אבל היום דן למעלה בגלריה, עובד, ואיך שמתחילה צפירה הוא מתחיל פגישה. ואני עומדת עם הצפירה, הפעם באוזניות, והוא מדבר ממש מעל הראש שלי כי התקרה של הגלריה מתחילה ממש לא הרבה יותר מהמטר שישים שאני. והשיחה שלו, הסמאוול טוק הזה של תחילת פגישה בזום מתערבב לי עם הסירנה העולה ויורדת, של אולגה, של הרצליה, של תל אביב, ואני בברצלונה על הריצוף של גאודי והבריקים האדומים. פעם בצפירה כשהייתי מש"קית נפגעים הייתי חושבת על החיילים שהכרתי, ומושכת ומושכת לא נותנת למחשבות לברוח מחזיקה חזק לתת להם את הדקה שלהם, להספיק לחשוב על כולם, תני לכל אחד את הכבוד ותתרכזי בו, אבל תזדרזי יש רק דקה ותזכרי בכולם שלא תשכחי אף אחד, כולל אלו שהכרת רק אתמול בערב בסרטים. והיום כמה שנסיתי אחרי שחשבתי על ארבעת החללים מהשכבה שלי מתיכון חדרה, שרק אתמול גילתי שהיו עוד שניים שלא ידעתי עלהם בכלל, רק בזכות זה שנפתחה בשנה האחרונה הקבוצה לחגיגות 20 שנה לבוגרים. גיליתי שהם היו 4 מבני השכבה. קראתי עליהם, וכל מה שהיה כתוב עליהם באתר יזכור היו דברים שאפשר היה להספיק עד גיל 18, כאלו שכותבים בספר מחזור, כללים, חמודים, ילדותיים... אבל אנחנו לא ילדותיים, בספטמבר האחרון נפגשנו כולנו למסיבת מחזור באינגו, כל השכבה, כולם סיפרו מה הם עושים וכמה ילדים יש להם, אף אחד כבר לא היה ילדותי. אבל עדי,בן, ולדימיר וסטס נשארו ילדים. והצפירה עדיין יורדת ועולה וכמה שאני מנסה לחשוב על עדי ובן וולדימר וסטס ועוד רבים שכבר אינם, עולה לי אמה, הבת של ג'ו. אני מדיימנת אותה בדיוק עכשיו בבית ספר ברמת השרון, חולצה לבנה ומדבקה של דם המכבים על צד שמאל, הצד של הלב, ובאותה נשימה על ירדן רץ, קופץ או מכין משהו אומנתי בדיוק באסכולה פייה ברחוב בלמס פה כמה רחובות ממני, לא יודע בכלל מה זה היום הזה, מה זה חיילים ולמה הם מתים. חשבתי אתמול שאולי הגיע הזמן לספר לו, בכל זאת אם הוא היה עכשיו בארץ בכיתה א' הוא היה בדיוק כמו אמה עם חולצה לבנה, מדבקה של דם המכבים, עומד דקה דומיה. ושוב בחרתי, שלא. בחרתי להשאיר את 99 ברקע גם הרבה אחרי שהילדים הלכו לישון, כשזה נשמע בכל הבית, ובמקום להדליק את הטלוויזיה לצרוך עוד סיפורים ישר לוריד, הלכתי לישון איתם, חיבקתי כל אחד מהשלושה והייתי איתם קצת יותר מכל ערב שרק בא לי שילכו לישון כבר ושינחו לי לנוח.

לכל יום זיכרון יש מוצאי יום זיכרון, או בשמו החגיגי - יום העצמאות, הנה הנה השירים ברדיו כבר משתנים זה שלומי שבת ששר "רק בגלל הרוח" ממש עכשיו.